Search This Blog

Saturday, September 10, 2011

עלילות טיג'יי

מוזיקה קלאסית שיחקה תפקיד חשוב בחיי שנים רבות.
הדיסק הראשון שהיה שלי לגמרי אי פעם הוא האופרה 'חליל הקסם' של מוצארט. הייתי ממש זאטוטה אולי בת שבע. אמי היקרה רשמה אותנו לקונצרטים לילדים בניצוחו של ראש"י לבאות (אלוהים! איך אני זוכרת את זה!). לאותה תקופה הוא היה המגה רוק סטאר בחיי. אני יודעת. נורא נורא חנוני אבל באמת נהנתי גם מהזמן איכות עם הפאשן אייקון של חיי וגם ללמוד על מוזיקה. בבית היו לי קלטות של מוצארט ומחזות כמו פר גינט שאני זוכרת בעל פה עד היום.
בגלל אותה אופרה לילדים שהיא סוג של faery tale קסום בחרתי לנגן על חליל צד.
Tumblr_lo7dloo1fe1qjp5aho1_400_large
Brian Froud


Tumblr_ldyeajzmts1qbsgj6_large
Warwick Goble- Seeping Beauty
Tumblr_ldyeb5vdzd1qbsgj6_large
Warwick Goble- Peter Pan
20080602084023
Kay Nielsen- The 12 Princesses
John-waterhouse-the-lady-of-shalott-gc-1024x731_large
John W. Watehouse- The Lady of Shallott
6368510_2_l_large
Arthur Rackham- The Temptest
באותה תקופה גם התחלתי להתענין בסיפורי עם בריטיים על אבאלון, אי הפיות ששקע ונראה שהכלי תאם את האווירה (גם חשבתי על נבל, אבל אחרי בדיקה אמא אמרה שהמורה הכי קרוב הוא שנות אור מאיתנו ובאותה תקופה לא ניתן היה לרכוש את הכלי בארץ העידן לפני איביי). 
גם אחרי בחירת המקל הכסוף הייתה בעיה. הזרועות שלי היו קצרות מדי מפאת גילי כיוון שהרגע כמעט בקעתי מהביצה. קיבינמאט. בקושי יכולתי להגיע ל-cookie jar הילדה הרגע סיימה לזחול ועשתה מהפך מהלול למיטה והיא רוצה לנגן את 'חליל הקסם'. אמא, מה לעזאזל קורה פה? 
בלית ברירה, ניגנתי על חלילית (בלי לצחוק) וחליל אלט למשך שנתיים שלוש עד שמידותי התאימו לכלי. כאשר הרגע הגיע- הו השמחה והאושר!
אמי לקחה אותי לרכוש חליל יפייפה וכסוף מסוג Trevor James אז קראתי לו טיג'יי, כאילו, ברוווור, עם ראש כסף בציפוי כסף שהתאים לגילי והיה קליל וקריספי. האמת אני ממש מתרגשת מלחשוב על זה...
ניגנתי לדעתי שלוש אולי ארבע שנים. טיג'יי ואני הסתדרנו נפלא מלבד הרגעים שנאלצי להאבק עימו על הוצאת צליל טהור ונקי ובתור חליל הוא היה די עקשן וניסה ממש לחנך את הסרעפת שלי להיות נקודתית ומדוייקת. מודה לגמרי שלפעמים הוא קצת עלה לי על העצבים, אבל הוא היה חמודי אז הייתי סולחת לו. כך הייתה לנו הרמוניה
עד לרד הוט. 
האלבום הזה שינה לי את המחשבה על מוזיקה.
הג'ינג'ר ואני היינו יושבות ומאזינות לאלבום הזה מהופנטות. מה זה?????? הימים שלנו התנהלו מהסטריאו ושיחה ארוכה על הליריקס, היישר לטלוויזיה ובהייה ממושכת בקליפ של קליפורניקיישן. או מיי גוד. 
בגיל הזה התחיל סוג של דחף בלתי נשלט לעצמאות. טעם אישי, תחומי עניין יחודיים, כישורים משלי ונושאים שמעניינים רק אותי (כל אלה עדיין רלוונטים עד היום)...
 מאז ומעולם הייתי מהילדים האלה בביצפר שהיו שואלים אותם: "איך את יודעת את כל הדברים האלה?" תיקון טעות, "למה את יודעת את כל הדברים האלה?!" מתמימות, הנחתי שכל הזאטוטים מנגנים על כלי נגינה וחותרים לאבסולוטיות והנחתי שבטח בבית הם מחביאים את הצ'לו מתחת למיטה ומנגנים בלי שאיש רואה. הרי אבאמא בתקופה זו מפדחים את כולם. זה היה הרגע שטיג'יי ואני נפרדנו. עצוב נורא. אני שומעת אותו בוכה ברגעים אלה מהארון. לאחרונה נשתעשעתי במחשבה של לשוב ליקירי, אמנם ההשראה מעט דלה... אבל נעבוד על זה. בינתיים גם רד הוט לא נשארו, אחריהם הגיעו 
חוצמזה שאחרי ציפייה ממושכת לאלבום הבא שלהם התאזבתי ממש שלכל מה שיה להם להגיד זה By The Way.
מה שכן יצא לי מהמוזיקה הקלאסית זה לשיר את הסולו סופרן של המלכה הרעה מחליל הקסם וכעת בלמידה למבחן במוזיקה, אני רואה שהיו רוק סטארס עוד לפני שהיה רוק ^_^


תותים פוראבר
~Toot

No comments:

Post a Comment