דברים שעושים לי נעים בקישקע

מקרון^_^ זה ספציפית מהפטיסרי French Landuree ולכן הוא כל כך שמח

לקום בבוקר לחלון כזה:

יש יותר מדי אור בעולם הזה וזה מוציא את כל החשק לישון או לקום, כך שאין הרבה אופציות חוץ מלמות^^ וגם אז שמעתי שיש איזה אור ומנהרה.. אני מציעה שנעשה עם איסלנד חילופי שבויים . אנחנו ניתן להם אור (כי יש להם לאיזה חצי שנה רק חושך ולכן הם כל כך לבנים) והם יתנו לנו חורף אמיתי. כזה שיהיה אפשר להכין בו אנשי שלג עם גזר באף.

כשיש חלון כזה (כפי שראיתם הנ"ל) גם יותר כיף לרוץ. שזה עוד משהו שעושה לי נעים בקישקע.

החלטתי לשים תמונה של סינר במקום של אנשים עושים ג'וגינג... תמונות של אנשים רצים זה לא הקטע שלי. גורם לי להרגיש עצלנית. למרות שתכלס בתמונות האלה כולם שם דוגמנים או יוצאי ריאליטי שרצו אולי איזה דקה-שתיים במצטבר כל חייהם...



 זה רק כדי שתבינו לשם מה המרמור על הדבר.

נמי. Need I say more?

סרטים מצויירים.. פשוט כל סרט אמיתי רציני ומתיימר נורא... כשזה מצוייר אפשר להיות שטותי בלי כל הסבר הגיוני כאילו הכל דאוס אקס מאכינה...

call me a hopeless romantic אבל ריח של ספרים ישנים פשוט עושה לי את זה...

בפעם האחרונה שביקרתי באזור האגמים בבילי שייקספיר-א-גו-גו-לנד (אנגליה) ראיתי שבכל חנות ספרים 'רגילה' מתחבא גרם מדרגות רעוע שהוביל לקומה מלאה ספרים ישנים... אפשר לאבד תחושת זמן רק מהאוצרות שנגלו לי שם.... כמובן שאימצתי את חלקם, אדגר אלן פו עם איורים של ארתור רקהם (נראה לי שזה הוא... אולי אני פשוט מאוד מאוד רוצה. לחצו כאן להבין למה), אליס בארץ הפלאות במהדורה מיוחדת, האחים גרים, כל יצירות בילי שייקספיר, מארק טווין... כולם קראו לי מתוך המדפים והיה לי נורא קשה לבחור...

לרשימה מתווסף כמובן ריח של צבע, לישון בפוך, קופסא עם נעליים חדשות, חבילה מאיביי,, שיר שאני אוהבת ברדיו, בדיקות דם, משחת שיניים, מי פה, פאי תפוחים, מגבונים, אקוניומיקה, מומינים... בית ואבאמא...

הלוואי וירד גשם שוב בקרוב

תותים פוראבר

Toot

עוד דברים שאני שולפת מהשכל

חלום מוזר נוסף שביקר אותי במהלך השבוע שעבר היה לא פחות ביזארי מזה שציינתי בפוסט האחרון.. 

חלקכם כשאתם נרדמים ועיניכם נעצמות לאיטן אתם כלל לא מעלים בדעתם על העולמות המוזרים בהם מבקר המוח הורדרד שלכם. 

כמה שניות בודדות כאשר העין במצב של REM וכבר אתם נודדים ללונה פארק בו מבקר ברוס וויליס. כך לפחות זה אצלי.

בימים בהם היו עוד כמה שיערות על ראשו

זה היה במעין מלון לזקיינים מרופט איפשהו בחו"ל.  ביקרנו שם הורי, הארנב, גור כלב מסוג 'ביסלה' שהיה בחלום שייך לארנב ואנוכי (הייתי אומרת 'עבדתם הנאמנה' שבלשון נקבה אמור להיות 'שפחתכם', אבל זה פשוט נשמע לא טוב מאחר ואני באה עם שוט מצורף...). 

בלובי המלון הכריזו שיגיעו להופעה קטנה ואינטימית אומני עבר למיניהם, שיעלו לשיר אחד או שניים ו'יבלו' עם הקהל. ביניהם ה- BeeGee's, Beach Boys כאלה... (Air Supply מישהו???). 

לפתע פתאום גם מופיע ביניהם מרילין מנסון. 

לפני

אחרי

 

מה

ה

קשר???

לא רק זה, הוא החליט להופיע עם כובע רחב שוליים עם נוצת פסיון המעטרת אותו וחליפת שלושה חלקים בצבע סגול כהה (!!!).

בריף קצר; בעקבות היותי חובבת רוק גותי ופיצי- פריקית לשעבר, חוויתי בגילאים צעירים ופעורים יותר תקופת מנסון. אני עדיין גם מעריכה מאוד את האומנות של הבחור, למרות שהיא מעט ממצה את עצמה אחרי מעט יצירות ונראית מעט כמו פורטרטים שעברו הפשטה של אליזאבת' מקגראת'. 

כפי שאתם רואים הבחורה (אליזבת', לא מרילין) מספיק קוקו-בלולו ואין צורך לפרטרט את היצירות שלה.

חזרה לחלום- מרילין יקירי רקד ריקודים סלוניים במרכז הלובי המצ'וקמק והזמין אותי (!!!) להיות בת הזוג לריקוד שלו.

מה

לעזאזל

קורה

פה????
או שאתן לתמונות לדבר עבורי: אהם אהם

לאחר שרקדתי קצת ריקודים סלוניים עם מרילין מנסון סיפרתי לבחור שאני אומנית ואני מציירת ואף ציירתי אותו (מודה לחלוטין, איור אחד לפני איזה חמישים שנה). הוא התפלא ושמח מאוד, ואמר לי "ג'ינג'ר, את חייבת להעלות את היצירות הללו לאתר שלי, הן יוצאות מן הכלל!"
עוד שאלה לי- מי מדבר ככה???

הבעיה שאני לא ג'ינג'ית בכלל. בכללללללללל. הרי הוכחה לכך:

הכי קרוב לבלונדיני שהיה לי זה שביקרתי בשטוקהולם. גם אז לא הייתי בלונדינית.

אולי שנים רבות של אובר-מייקאפ ועדשות צבעוניות טשטשו את השיפוט שלו בכל הנוגע לצבעים. הוא אף ניסח את רצונותיו לגבי הציורים במכתב מפורט ונלהב המלווה בחתימה אישית שלו. עד כמה שזכור לי אף קימטתי את המכתב ותחבתי אותו לכיס, עד שהארנב שאל מה כתב לי הבחור המוזר בחליפה הסגולה...

היתכן שמרילין מנסון הוא למעשה ווילי וונקה??

אוקיי, עד כאן חלומות להיום... יש לי עוד חלום אחד על רכבת-שד בצבע ירוק זרחני. צ'ירז...

תותים פוראבר

~Toot

חלומות ב-HD

אני רואה לעיתים קרובות כמה החלומות שלי משקפים את הביפנוכו של המוח שלי. בכמה מילים: הסט נע בין פלטה אינסופית של צבעים פסיכודליים מתפרצים או לחילופין אפלולי וגותי ויקטוריאניים סטייל

לא מקטוריאניים- ויקטוריאניים... 
הכוונה לאיורים הבאים

מתוך איורים לסיפוריו של הפסיכי הנוכחי אדגר אלאן פו על ידי הארי קלארק

לפני מספר לילות פקדה אותי עלילה המשלבת חלום בתוך חלום... לא בהשראת 'אינספשן', כי די התאכזבתי מהסרט...

בחלום הפנימי חלמתי על גשר עקום ואפור מבטון ועל ילדה עם רעמת נוצות שחייה מתחתיו באפלוליות... האמת זה קצת מזכיר לי שיר של הרכב הצ'לניות Rasputina- Salin the Salt Lake Queen...

מי שלא מכיר מוזמן להאזין בעת קריאת הנונסנס הזה שאני כותבת..

מסתבר שבחלום לילדה קראו קלארה ולא סלין ושהתעוררתי  הארנב סיפר לי שמלמלתי על'הנוצות של קלארה' וה'גשר העקום'. קטע...

החלום אליו התעוררתי לא היה פחות סוריאליסטי ואף קיבל תפניות נוסח אדגר אלאן פו על אופיום. כשהבטתי מבעד לחלון נוכחתי לגלות נוף כאוטי- אפוטליפטי... את הקרקע מכסה לאבה מפעפעת שזורמת מפלגים למפלים אימתניים ורותחים לנהרות גועשים. מעל התופת הזו האנושות למטרות התניידות וכאלה בנתה גשרים. תראו לאן האבולוציה הובילה אותנו. כל העולם גשרים אפורים ממלט ובטון בגלל הלבה המבעבעת שכיסתה את הקרקע וזורמת לה כמו איזה אמזונס או הדנובה רק פחות אימפרסיוניסטי.
מה אובמה היה עושה???

"מישהו קרא לי?"

לאן הגענו????

כשיצאתי מהחדר בחלום ה'חיצוני' (שדומה מאוד מאוד לחדר בבית הורי) היציאה ממנו היא לסוג של מגרש חניה אפל וחשוך. מסתבר שזה הבניין שאני חיה בו!!! הייתי מצפה שבחלומות אוכל להגשים את הפנטזיה של לגור עם פאלקור בממלכת פנטזיה. אבל לאאאאאא... גם השכנים היו לא משהו והם רבו על מזרון שהיה זרוק שם. אבל מצד שני גם השכנים שלי בריל לייף הם לא משהו. מנהלים שיחות בנביחות עם הפינצ'ר שלהם...

פאלקור. פשששווווווששששש!!


קיצר. חלום על החיים האפוקליפטיים על מגרש בטון על גשר שתחתיו זורמת לאבה רותחת.

ג'יז, כמו דאנטה בתופת מוקף בנפשות חוטאות. כיפי.

גם סאדיסט גם יצירתי וגם איטלקי. ברלוסקוני, מאחוריך.





יש לי עוד שני חלומות שכלואים בזיכרון משבוע שעבר... בעצם שלושה... אבל עבור בני תמותה זה עשוי מאוד מבהיל ולא בא לי שאנשים יבלעו את הלשון אחרי שהם קוראים את הבלוג.

תותים פוראבר
~Toot

עלילות טיג'יי

מוזיקה קלאסית שיחקה תפקיד חשוב בחיי שנים רבות.

הדיסק הראשון שהיה שלי לגמרי אי פעם הוא האופרה 'חליל הקסם' של מוצארט. הייתי ממש זאטוטה אולי בת שבע. אמי היקרה רשמה אותנו לקונצרטים לילדים בניצוחו של ראש"י לבאות (אלוהים! איך אני זוכרת את זה!). לאותה תקופה הוא היה המגה רוק סטאר בחיי. אני יודעת. נורא נורא חנוני אבל באמת נהנתי גם מהזמן איכות עם הפאשן אייקון של חיי וגם ללמוד על מוזיקה. בבית היו לי קלטות של מוצארט ומחזות כמו פר גינט שאני זוכרת בעל פה עד היום.

בגלל אותה אופרה לילדים שהיא סוג של faery tale קסום בחרתי לנגן על חליל צד.

Brian Froud

Warwick Goble- Seeping Beauty

Warwick Goble- Peter Pan

Kay Nielsen- The 12 Princesses

John W. Watehouse- The Lady of Shallott

Arthur Rackham- The Temptest

באותה תקופה גם התחלתי להתענין בסיפורי עם בריטיים על אבאלון, אי הפיות ששקע ונראה שהכלי תאם את האווירה (גם חשבתי על נבל, אבל אחרי בדיקה אמא אמרה שהמורה הכי קרוב הוא שנות אור מאיתנו ובאותה תקופה לא ניתן היה לרכוש את הכלי בארץ העידן לפני איביי). 

גם אחרי בחירת המקל הכסוף הייתה בעיה. הזרועות שלי היו קצרות מדי מפאת גילי כיוון שהרגע כמעט בקעתי מהביצה. קיבינמאט. בקושי יכולתי להגיע ל-cookie jar הילדה הרגע סיימה לזחול ועשתה מהפך מהלול למיטה והיא רוצה לנגן את 'חליל הקסם'. אמא, מה לעזאזל קורה פה? 

בלית ברירה, ניגנתי על חלילית (בלי לצחוק) וחליל אלט למשך שנתיים שלוש עד שמידותי התאימו לכלי. כאשר הרגע הגיע- הו השמחה והאושר!

אמי לקחה אותי לרכוש חליל יפייפה וכסוף מסוג Trevor James אז קראתי לו טיג'יי, כאילו, ברוווור, עם ראש כסף בציפוי כסף שהתאים לגילי והיה קליל וקריספי. האמת אני ממש מתרגשת מלחשוב על זה...

ניגנתי לדעתי שלוש אולי ארבע שנים. טיג'יי ואני הסתדרנו נפלא מלבד הרגעים שנאלצי להאבק עימו על הוצאת צליל טהור ונקי ובתור חליל הוא היה די עקשן וניסה ממש לחנך את הסרעפת שלי להיות נקודתית ומדוייקת. מודה לגמרי שלפעמים הוא קצת עלה לי על העצבים, אבל הוא היה חמודי אז הייתי סולחת לו. כך הייתה לנו הרמוניה

עד לרד הוט. 

האלבום הזה שינה לי את המחשבה על מוזיקה.

הג'ינג'ר ואני היינו יושבות ומאזינות לאלבום הזה מהופנטות. מה זה?????? הימים שלנו התנהלו מהסטריאו ושיחה ארוכה על הליריקס, היישר לטלוויזיה ובהייה ממושכת בקליפ של קליפורניקיישן. או מיי גוד. 

בגיל הזה התחיל סוג של דחף בלתי נשלט לעצמאות. טעם אישי, תחומי עניין יחודיים, כישורים משלי ונושאים שמעניינים רק אותי (כל אלה עדיין רלוונטים עד היום)...

 מאז ומעולם הייתי מהילדים האלה בביצפר שהיו שואלים אותם: "איך את יודעת את כל הדברים האלה?" תיקון טעות, "למה את יודעת את כל הדברים האלה?!" מתמימות, הנחתי שכל הזאטוטים מנגנים על כלי נגינה וחותרים לאבסולוטיות והנחתי שבטח בבית הם מחביאים את הצ'לו מתחת למיטה ומנגנים בלי שאיש רואה. הרי אבאמא בתקופה זו מפדחים את כולם. זה היה הרגע שטיג'יי ואני נפרדנו. עצוב נורא. אני שומעת אותו בוכה ברגעים אלה מהארון. לאחרונה נשתעשעתי במחשבה של לשוב ליקירי, אמנם ההשראה מעט דלה... אבל נעבוד על זה. בינתיים גם רד הוט לא נשארו, אחריהם הגיעו 

חוצמזה שאחרי ציפייה ממושכת לאלבום הבא שלהם התאזבתי ממש שלכל מה שיה להם להגיד זה By The Way.

מה שכן יצא לי מהמוזיקה הקלאסית זה לשיר את הסולו סופרן של המלכה הרעה מחליל הקסם וכעת בלמידה למבחן במוזיקה, אני רואה שהיו רוק סטארס עוד לפני שהיה רוק ^_^

תותים פוראבר

~Toot

Lately I've been told that

אני נראית כמו פביאן מ'ספרות זולה'...

האם כך הדבר??? אם כן, בשמחה אאמץ מבטא צרפתי ואדבר על בלוברי פנקייק... מממ

<iframe width="420" height="345" src="http://www.youtube.com/embed/7Y_NU_OUwvk" frameborder="0" allowfullscreen></iframe>

It's not  a motorcycle baby, it's a chopper...

בין אם אני דומה לה ובין אם לא, אני עדיין מבדילה בין מוטורסייקל לצ'ופר. מוטורסייקל לוקח. כדאי שיהיה CBR 600:

ובלי כל קשר לדו אופן למיניהו, אני אשאיר לכם לדוש בנושא פאביאן ואני.

הדימיון בינינו נתון לשיפוטכם:

פאביאן

אני

נראה לי יש טיפה דימיון... אולי משהו ברקע התמונה... טוב נו..
אה, וברוס וויליס יקירי, אמנם הקרחת שלך רודפת אותי בחלומות כאשר אתה לבוש באופן משונה, אך זה לא מוריד מהערך שלך, ולמרות זאת, הייתי שמחה לקצת ספייס...

תותים פוראבר

~Toot

קורתיו של חיים

ביקורת. WTF. למה אנחנו לוקחים את זה כל כך קשה. כמובן שכשאני אומרת 'אנחנו' אני מתכוונת ל-אני. הכללות זה פאסה...

כבר בתיכון חשבתי שפיתחתי שריון קשקשים נגד הדבר. השריון תקף רק על המילה 'פריקית'. הבעיה שכבר שנים הכינוי הזה לא תקף לגבי. יצא לי לתהות לאחרונה אם היום אני (אנחנו) בגילינו המופלג חשופים לביקרת שונה, או שזו אותה הגברת בשינוי אדרת (אדרת שהפכה גלגולים מוטציונים כיאה להתפתחות שלנו).

חלק מהכיף להיות בסצינת המטאל בתיכון היה הונשלאנט, לזרוק מבטים אדישים ומצמוצים מביעי זילזול. בניסוח שכזה, קשה לי לומר שהדברים באמת השתנו. עדיין אותו משחק, אבל כשהוא בא עם קליפה אחרת זה מחליף קטגוריזציה. כשזה מחליף קטגוריזציה מתחלפת הביקורת.

מצא את ההבדלים

אני משתדלת להתעלם מהמגירה שמסדרים אותי בה, אבל לפעמים, זה עוזר מבחינת הגדרת 'מי אני לעזאזל'.

כפי שניתן לתאר אני בשיטוט אחר עבודה. נראה שחלק גדול מהעבודה בחיפוש העבודה מסתכם בשני דברים: קורות החיים והשאלה מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול.

קורות החיים: עם מי איפה מתי. קיצר עוד דרך להגיד עם איזה ברנז'ה אני מסתובבת ולאן זה הביאני עד הלום. קורות חיים מסתבר כבר מזמן לא מה תכל'ס עשיתי. כעת זה ניתוח מעמיק של יכולות שלא ידעת שיש לך עד אותו רגע שכתבת אותן (לעיתים היכולות הללו באות לידי ביטוי בכתיבה יצירתית וסחטנית של קורות חיים).

כוחות שלא ידעתם שיש לי

יש לי חדשות בשבילכם:

אני

לא

מאכילה

בכפית.

לא צריך to read between the lines כשקורות החיים שלך מסתכמים ביותר ב-נולדתי. עשית, יופי. לא עשית, תכתוב את היכולת הזו בקורות החיים איפה שהוא ב-show and tell שהיה בביצפר ויהיה בסיידר. העיקר לדחוף את זה לאיזה מקום.

here's a thought, אולי לא? אני לא במבה, נוזל כביסה, מכונית משפחתית, ויאגרה יו ניים איט. נעים מאוד, אני בנאדם ואני רוצה לעבוד במקום שלא יקח אותי על סמך קורות חיים אקזוטיים.

דבר שני, מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול: זו שאלה שנשאלתי לאחרונה מאנשים עם כוונות טובות (חוץ מההוא השמן המכוער מהפוסט הקודם) . בילדות נהגתי לענות כמה תשובות; מנצחת על תזמורת, מאלפת טיגריסים, סופרת ומאיירת ספרי ילדים, צלמת של נשיונל ג'יאוגרפיק ווטרינרית של שמורות טבע. החלק הלא כיפי הוא שכל אלה עדיין תקפים. עוד פחות כיפי שבטח גם למי שקורא את זה ברגעים אלה יש את התחושה הזו. ואתם יודעים למה אני מתכוונת.

אז למה ממשיכים לשאול את השאלה ה(אני אמתן את הניסוח) מאוד מאוד בורה ולוקה באינטלגנציה הזו קיבינימט?? כדי להזכיר שאת הדברים האלה תוכלי עדיין לממש בלילה בחלום, ישר החלום המוזר על הארנב וברוס וויליס...

ברנשטיין מנצח. פאשן אייקון

עד כאן ביקורת עלי. now I'm bringing out MY big guns. בקורות חיים אכתוב מה עשיתי. תאמינו לי שזה מספיק ואין צורך to squeeze it. די ברור שאם הדרכתי בצופים אז יש לי יכולות של איפוק עצמי וריסון מלטבוח בזאטוטים (במקביל ליכולת לקחת אחריות, יצירתיות, מנהיגות, עבודה קשה and all that shit אם אני צריכה לכתוב את זה, הבוס מטומטם. אני לא רוצה בוס מטומטם).

מחשבות על טבח. (לא טבח- Cook, יותר בכיוון של רצח המוני)

מלבד זאת, אל תשאלו את השאלה הזו זה לשיחות כמו אם היית פרי איזה פרי היית (וברור שתות). נחמד להיזכר בזה מדי פעם אבל בשביל להבין איך אני אוכל לממן את המלתחה שלי זה פשוט לא רלוונטי. וכל יפי הנפש שמאמינים בלעסוק במה שאתה אוהב ולהתעשר מזה, אתם בטח עורכי דין או רואי חשבון.

אוווףףףף.

נשיכות

תותים פוראבר

~Toot